בנם של עליזה ואליהו. נולד ביום כ"ג בסיוון תשי"ב (16.6.1952) בבית החולים הסקוטי בטבריה. אח צעיר של שלמה.

אימו של אורי נפטרה יום לאחר לידתו. הוא גדל עם אביו ואחיו בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. את רוב זמנו בילה בבית הילדים במחיצת יתר ילדי המשק.

למד בבית הספר היסודי באפיקים ובסוף היסודי, כשאביו נישא ועזב את הקיבוץ, המשיך ללימודי תיכון בבית ספר בקיבוץ גבע, שם התגורר בחיק משפחה מארחת. נער נמרץ ומלא שמחת חיים, שנון ובעל חוש הומור. נחוש וחדור מטרה, נהג להציב לעצמו יעדים במגוון תחומים וחתר להשגתם. תיארו אותו אוהביו: "אורי הגי'נג'י והתוסס היה אדם רגיש שידע להקסים את סביבתו... החיוך הטוב והשובה שנסוך על פניו הבליט את נפשו הרגישה ואת הלב הרחום והחנון".

בשנת 1970 התגייס לצה"ל ושובץ לשירות בחיל החימוש (כיום - חיל הטכנולוגיה והאחזקה), עבר הכשרה ושירת כנהג זחל"ם (זחל משוריין) בבסיס ברמת הגולן. השתלב היטב בקרב חבריו ליחידה ויצר קשרים חברתיים בקלות. שאב הנאה מרובה מהתפקיד שביצע והיה גאה לשרת בחיל ולקחת חלק בהגנה על המדינה.

במהלך שירותו הצבאי, ביום י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973) פרצה מלחמת יום הכיפורים והוא לחם לצד חבריו בחזית הסורית בעוז ובנחישות.

בעת שירותו אחיו נישא ועזב את הקיבוץ. מאז, בהגיע אורי לחופשות, משפחה מקומית אירחה אותו בערבי שבת או מוצאי שבת כדי שלא יישאר לבד.

בשנת 1974 ולאחר ששירת למעלה משלוש שנים בשל המלחמה, השתחרר משירות חובה בדרגת סמל. מאז המשיך בשירות מילואים פעיל. עד מהרה השתלב בעבודה בענף התובלה בקיבוץ ושימש כנהג משאית סמיטריילר. חרוץ ואחראי, ביצע עבודתו נאמנה ונהנה מתחושת החופש שליוותה את הנסיעה במרחבים. הוא נהג לגוון את נסיעותיו בדרכים שונות, מיוחדות ובלתי שגרתיות כדי ליהנות מנוף הארץ שכה אהב. חשובה עד מאוד הייתה לו תרומתו לקיבוץ, והוא שאב סיפוק רב מהידיעה כי עבודתו מסייעת לכלכלת המשק.

בשנת 1978, במהלך נסיעה באוטובוס, הכיר את דליה. השניים פתחו בשיחה לאחר שביקש ממנה הכוונה ומשם הדרך לזוגיות אוהבת הייתה קצרה. השניים נישאו לאחר כחצי שנה ועברו לגור בקיבוץ. דליה כתבה: "כשנפגשנו בפעם הראשונה, זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. כשהכרת את המשפחה שלי מיד הפכת להיות חלק בלתי נפרד ממנה כאילו שנולדת לתוכה, משפחה שעטפה אותך ואהבה אותך כי ניחנת ברוב חן ובהמון אהבה".

בשנת 1980, חודשים ספורים אחרי לידת בכורו אמיר, נקרא לשירות מילואים במחנה פליטים בעיר יריחו. בזמן שהיה בעמדת השמירה ושעות בודדות לאחר ששב מפעילות אינטנסיבית במחנה לקה בליבו. הוא הובהל לקבלת טיפול רפואי בבית חולים "הדסה עין כרם" בירושלים שם התמוטט ונותר מחוסר הכרה במשך אחד-עשר ימים. מששב להכרתו הוגדר על ידי רופאיו כ"נס רפואי" והחל הליך שיקום. גישתו הייתה אופטימית ותוך הסתכלות על חצי הכוס המלאה, תמיד בחיוך ובקבלה. טופל בטיפול חדשני ושמח מאוד על שחרורו לביתו, נחוש לשוב לשגרת חייו.

אורי הוכר כנכה צה"ל. לאחר חזרתו לקיבוץ נאסר עליו לנהוג והחל לעבוד במכון דבק במפעל "קלת אפיקים" כשהוא חותר כל העת לשוב ולשמש נהג משאית בענף התובלה הקיבוצי. בנחישות האופיינית לו התמיד בבקשתו זו ולאחר שעבר בדיקות מקיפות והוכרז ככשיר, חגג את חזרתו לעבודה. כתב חברו: "אהבת את היום-יום עם הרכב הכבד והעוצמה המיוחדת שבו... אפור היום וקשיי החיים הפכו אצלך תמיד ליום-יום של סיפוק, גאווה ושמחת חיים מעצם העשייה והדינמיות שבהובלה, והתנועה ממקום למקום בכל רחבי הארץ".

שנים אחדות אחרי הפציעה נולדה הבת רינת, אחות צעירה לאמיר. אורי היה איש משפחה מסור ואוהב לילדיו שהיו עבורו מקור גאווה ונחת. חרף שעות עבודתו המאומצות, הקפיד על בילוי זמן איכות עם ילדיו ועל מעורבות בנעשה בחייהם, נהנה לקחתם לגן השעשועים ולנסיעות משותפות, מוקיר את הבילוי יחד.

חובב טבע, נהג לצאת עם בני משפחתו לטיולים רגליים, ברכב, בטרקטור או באופניים באזורים שונים, נהנה מהנופים ומיופי הארץ.

בחודש מרץ 1986, עת שהה בביתו במחיצת אוהביו, לקה בליבו ונפטר.

אורי פיק נפטר ביום כ"ח באדר א' תשמ"ו (9.3.1986). בן שלושים וארבע בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ אפיקים. הותיר אחריו אישה, בן, בת ואח.

כתבה דליה: "אורי, אנחנו מתגעגעים ולא מפסיקים לחשוב עליך. כל כך הרבה זיכרונות יש לנו ממך... עצוב לי שהחיים המשותפים שלנו היו כל כך קצרים ולא זכינו לגדל את ילדינו יחד. לאחר אותו יום נורא לא האמנתי שאוכל להמשיך לחיות בלעדיך. אני זוכרת את החיים לצידך, כמה היה לי טוב וכמה אהבת אותי ואני אותך. זכיתי להיות נשואה לאדם יקר ומיוחד כל כך, ואותך אורי תמיד אנצור בליבי".

כתבו אוהביו: "אורי היה אדם אידיאליסט שהאמין בכל ליבו באידיאל הקיבוץ – 'נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד'... לאורי שלנו היה חלום, חלום פשוט ותמים, לתרום לקיבוץ ולמדינה, להקים בית בישראל עם ילדים, שתהיה לו משפחה רגילה כמו רוב המשפחות. דבר שכה חסר לו כל ילדותו...

ליבו הענק ראוי להערכה ולנו, למשפחה זו גאווה. אדם שידע מה זאת אהבת אמת, ללא תנאים וללא גבולות. עם תכונות האופי ושמחת חיים הנפלאה שהייתה לו, האיר על כל הסובבים אותו בחיבה".

כתבה שכנה, שהייתה כסבתא למשפחה: "אחת מסגולותיו הברוכות היא היותו מטבעו איש השדה והסדנה, זו סגולה להיות מושרש ושייך באמצעות העבודה הגופנית ולראות בה ערך עליון... שופע הומור, שובבות-מה וכושר פנימי, כמעט נסתר להעריך ולהוקיר את האדם הקשיש. תכונה זו בה ניחן – אהבת הזולת – אינה נקנית, היא פשוט קיימת".

להנצחתו ערכו אוהביו מצגת ובה קורות חייו, דברים שכתבו לזכרו ותמונות מתחנות חייו השונות. אורי מונצח באתר ההנצחה לחללי חיל החימוש בנתניה וביד לנופלים בני התנועה הקיבוצית ביערות מנשה (משמר העמק).